קוראים ממליצים

עודד ברזלי ממליץ

קצת נוסטלגיה, ואולי גם קצת סיכום של תקופה ומסר לעתיד

בימים אלו קיבלתי מכתב מידידי עודד ברזילי (חבר קיבוץ רביבים), ואחרי שעניתי לו תשובה קצרה ושיבחתי את כתיבתו ראיתי פתאום שאנחנו מדברים על מאורעות ותקופה שרוב האנשים שסביבנו (לא כולם, כמובן) אינם מכירים. וחשבתי שיש כאן אולי מסר והשראה שבהחלט יכולים לעניין את הצעירים ואת בנינו ונכדינו.

עודד ברזילי (היום חבר קיבוץ רביבים) ואני חברים כבר קרוב לשבעים שנה (69 למעשה). נפגשנו כאליפים בביה"ס כדורי ב-1946 ומיד נוצר בינינו קשר. אמנם הוא לא היה בן קיבוץ קלאסי אבל הרקע שלו ואישיותו הכובשת "הכשירו את הקרקע". הוא נולד בכפר גלעדי ושתי דודותיו היו חברות ב"אגודת השומר". דבורה דרכלר, הידועה מתקרית תל חי, וחיה קרול, אשתו של אליעזר שהיה ממקימי אגודת השומר וממקימי כפר גלעדי, שתיהן היו אחיות של אמו. אביו היה מורה במגזר ההתיישבותי (בעיקר בקיבוצים) ועודד גדל בתור ילד בקריית ענבים.

להיות חברים בכדורי, זה כבר (שריטה) לכל החיים. כמאמר הקלישאה המפורסמת, אתה יכול לעזוב את כדורי ולהיות בכל העולם ולהגיע הכי רחוק והכי גבוה, אבל כדורי לא עוזב אותך. עד היום אין כמעט רגע שאיני חושב מה כותב כרגע צביק'ה כסה, ומה יש לעמי (עמיקם גורביץ') להגיד, ואיך מגיב על המצב יונתן קוסטיצקי החקלאי האולטימטיבי? ויוסי וחיים ועוד...

אז הנה הדברים ששלח לי עודד:

"סיפור אהבה ארץ-ישראלי"

עוד בהיותי נער צעיר חלמתי על לימודים בביה"ס "כדורי". כמיהה זו באה לי מהערצתי את בן דודי, יגאל קרול מכפר גלעדי, בנם של חיה ואליעזר קרול, מאנשי "השומר". אמו ואמי היו אחיות ממשפחת דרכלר, שאחותם, דבורה, נהרגה בתל-חי יחד עם טרופלדור וחבריו.

אחרי גמר כיתה י"א (שביעית של אז) נרשמתי ל"כדורי". הקבלה הייתה מותנית במבחנים בע"פ ובכתב, שהתקיימו באחד מבתי-הספר ברחביה שבירושלים. באנו כ-75 נערים, כאשר יכלו להתקבל רק 25. ב"כדורי" היו שתי כיתות, א' וב' ובהן 50 תלמידים. זכרים בלבד!

כנער שבא מהכפר (כפר גלעדי, קריית-עבודה, קריית-ענבים ושכ' בורוכוב), מצאתי את עצמי מול קהל גדול כזה וחיל ורעדה אחזוני. המבחנים בכתב הסתיימו והחל שלב הראיונות. חבר מורים מכובד ישב באחד החדרים על במה מוגבהת ואנו נכנסנו אחד אחרי השני. שאלות רבות נשאלתי ונתתי את תשובותיי. חושבני שהתקבלתי בגלל תשובתי לשאלה הבאה, לאחר שסיפרתי להם שעבדתי במטעים בקרית ענבים: "מנה מספר זנים של תפוחי עץ". מניתי ואמרתי את שמותיהם של מספר זנים וביניהם - בננה. לנגד עיני אני רואה תזוזה של הבוחנים  כאילו אומרים: תפשנו אותו. או אז פותח המורה למטעים את פיו ואומר: ברזילי צודק, יש זן כזה של תפוחים.

חזרתי הביתה ואמרתי לאבי, כי אין סיכוי שאתקבל ואבחר מתוך 75 הנבחנים. חלפו ועברו הימים ואני במתח ובציפייה. חברי, שמואל גזית (זיסלה) משכ' בורוכוב הודיע לי כי התקבל ל"כדורי" ואני בטוח שזהו, לא התקבלתי. עברו עוד מספר ימים והנה מגיע המכתב המיוחל המבשר כי התקבלתי! רצוף להודעה הזו הייתה רשימה של בגדים וחפצים אחרים שעלי להביא לפנימיה בביה"ס וכי יש לרקום בחוט d.m.c. אדום את המספר – 2. כמו כן עלי להפקיד 2 ל"י כדמי ערבון למקרה שאגרום לנזק כלשהו. (לאחר גמר הלימודים קיבלתי את העודף שנשאר בהמחאה מממשלת הוד מלכותו הבריטי).

בביה"ס היו שלושה חדרי שינה. בשניים מהם היו 20 מיטות בכל אחד, האחד לאליפים והשני לביתניקים. בחדר השלישי היו 10 מיטות וגרו בו תלמידים משתי הכיתות. לשוכניו אסור היה להתערב במריבות שהתרחשו בין שני החדרים. כינויו של חדר זה היה "סיביר" משום שהיה בו יותר קר ולכן קיבלו שם שמיכה נוספת בחורף.

לימים וביוזמתנו הצלחנו להתגייס לפלמ"ח עוד בהיותנו תלמידים. אימונינו היו בכל מיני מקומות מסתור כדי שלא נתגלה לעיני האנגלים, שביה"ס היה שייך להם, לממשלת המנדט. משהחמיר המצב בארץ קיבצו ב"סיביר" 10 תלמידים משתי הכיתות. עברתי מהחדר הגדול לחדר זה. מתחת למזרנינו היו כלי הנשק.

שוב חלפו ועברו הימים, המלחמה התפשטה על פני כל הארץ. בהיותי קוצר ירק לרפת הגיע אוטובוס על מנת לקחתנו להגנת משמר העמק המותקפת. מאז עברתי, עם הגדוד הראשון, את כל מערכות מלחמת העצמאות מהצפון, עבור דרך המרכז ועד הנגב. בקרב הגדול על חירבת מחאז נפצעתי ויצאתי לניתוחים והחלמה. מאז לא חזרתי יותר לפלמ"ח. הלכתי לרביבים יחד עם חברתי הדסה חרמון (ליברמן) והחברים מהכשרת מעוז א' ומכדורי. בכל שנותיי ברביבים עבדתי בבניין ובניתי את הישוב, מילאתי תפקידים מרכזיים במשק ובמועצה האזורית רמת הנגב (גזבר, מרכז משק וראש מועצת רמת הנגב).

יום אחד ראיתי מודעה בחדר האוכל כי במועדון יוצג המחזה של פנינה גרי "סיפור אהבה ארץ ישראלי" בביצוע השחקנית עדי בילסקי.

השם פנינה גרי הזכיר לי משהו וגם שמעתי מחברים על תוכן ההצגה והלכתי לחזות בה. במחזה עלו כבסרט נע המאורעות שהתרחשו בארץ בתקופת המלחמה וכן דמותו של עלי בן צבי, הירצחו והקשר שהיה לו עם הגיבורה, הלא היא – פנינה דרומי (גרי). עלי נרצח ב- 16.3.1948, ימים ספורים לפני מועד חתונתם. בעודי מרותק למשחקה הנפלא של עדי ולתוכן המחזה – צפו ועלו בי הזיכרונות ממלחמת העצמאות ומהמאורעות של אותם הימים בארץ. יום הירצחם של 7 חברי בית קשת הסמוכה ל"כדורי" והקרב הראשון בו השתתפתי בעודי תלמיד, קרב ההגנה על בית קשת מפני הערבים המסתערים עליה. הערבים באו בהמוניהם ממערב, מגבעת השהב, ובראשם בני שבט ערב א-זביח, שישבו למרגלות התבור והם שהכינו מארב ורצחו והתעללו בגופות אנשי בית קשת החללים. השעה הייתה אחר הצהריים והשמש מכה אותנו בסנוורים ובקושי מצליחים לראות את האויב. על בית הביטחון בבית קשת הוצבה מכונת ירייה מדגם שוורץ-לוזה שקולות היריות האיטיות והחזקות ממנה מהדהדות עד היום באזני. אנשי ישובי עמק הירדן באו לעזור בקרב וכן כוחות מההגנה. הערבים לא הצליחו להתקדם ולעת ערב השתרר שקט באזור. בערב נודע לנו גודל האסון ושמותיהם של הנעדרים נאמר לנו. הכרתי כמה מהם וביחוד את עלי, שהיה המוכתר של בית קשת וביקר רבות אצל פיאט ב"כדורי". הוא בא אליו לבקשות עזרה בנושאים שונים ופיאט עזר כמיטב יכולתו והעמיד לרשותם, מדי פעם, כלים חקלאיים.

נתן פיאט היה המנהל המיתולוגי, ציוני ונאמן למוסדות הישוב ולהגנה. (בין אנשי הפלמ"ח היו רבים מתלמידיו וביניהם יגאל אלון ויצחק רבין). הוא הצליח לתמרן בין הצורך בנאמנותו לממשל הבריטי על מנת לשמור על ביה"ס לבין היותו איש הישוב.

חדרו של פיאט היה במרכז הקומה התחתונה, שבה היו חדר האוכל וכיתות הלימוד וכן הכניסה למבנה. בימים ההם היה מבנה אחד בלבד. מדי פעם, כשהדלת נפתחה או שהחלון היה גלוי, ללא וילון, יכולת לראות את הנעשה בפנים. יום אחד נשארה הדלת פתוחה ובפנים ראיתי את עלי יושב ומחכה לפיאט, שכנראה איחר לפגישה שנקבעה ועל ברכיו בחורה צעירה, שלימים התברר שהיא ארוסתו פנינה דרומי-גרי.

בתום ההצגה המוצלחת והמרגשת לא יכולתי להתאפק ועליתי לבמה. על ספסל ישבתי כשמצדי האחד פנינה ומצדי השני – עדי. סיפרתי להן ולקהל את אשר עבר עלי באותם הימים ואחריהם. זה היה, כאמור, הקרב הראשון שלי, הכרתי את עלי וחלק מן הנרצחים. מעט לפני פסח הפסקנו את הלימודים והשאר – היסטוריה.

מכיתתנו ב"כדורי" – מחזור י"ב – נפלו 4 חברים במלחמה.

                                                                                                             עודד ברזלי – רביבים - אוקטובר 2015.

                                           *

בעודי כותב את הדברים האלה, שמספרים קטע קטן וקצר מחיי עלי אדמות, חשבתי כי סיפורי אהבה א"י, מהשנים ההן, יש לרוב, אלא שלא הועלו בעצמה כזו כבמחזה הנ"ל. כל סיפור הוא אחר ושונה, אולם תבנית הארץ והתקופה מושרשים בו.

סיפור האהבה שלי עם הדסה החל במחנה ראש-פינה (לימים מחנה פילון).

ראיתיה ודמותה נחרתה בלבי. הימים היו מלאים בפעולות צבאיות רבות וקשות. חברים נפלו ואנו היטלטלנו בינינו לבין עצמנו. לא היה ראש וזמן לאהבה. כאשר עברנו לסרפנד (צריפין), היינו יותר פנויים והפעולות הצבאיות בהן השתתפנו פחתו. או אז התפתח הקשר בינינו. נפגשנו רבות, שוחחנו על עברנו והאהבה נבטה בעוז. אך כמו במלחמה אינך יודע מה יקרה מחר.

אנו יורדים לנגב, מעבר להרי החושך ודרך משלטי המצרים. הדסה נשארה בסרפנד. כעבור זמן הופיעה עם חברתה יונה. הן עברו את קווי משלטי המצרים בלילה וברגל. השמחה הייתה גדולה, אולם לא ארכה זמן רב. קרבות חירבת מחאז החלו. כוחותינו כבשו את המקום בפעם הראשונה. המצרים התקיפו ואנשינו נסוגו וניגפו תוך כדי אבדות. המשלט נכבש שוב ע"י מחלקה אחרת. המצרים תקפו שוב בכוחות גדולים. בקרב זה הייתי ברתק עם המקלע שלי. גם הפעם הצליחו המצרים לכבוש חזרה את המקום.

ואז עלתה מחלקת מעוז (ונא לזכור שאנו הכדוריסטים כבר היינו חלק נכבד וחשוב בה) וכבשנו שוב את המקום. למחרת עלו עלינו מצרים בהמוניהם עם משוריינים, הפגזות וחיל רגלים. המקלע הצ'כי שברשותי הופעל על ידי, אולם היה צריך עוד מישהו שימלא את השרשרות. חברי מכיתתי בכדורי, בילו אילון, אמר לי: אצא איתך. בין כה וכה אינני יכול עדיין לאחוז בנשק עקב פציעתי בקרב מלכיה. כל ניסיונותי להניאו מכך לא הואילו. במהלך הקרב נהרג בילו לידי ואני נפצעתי והוטסתי לצפון לבי"ח תל-ליטוינסקי (תל השומר דהיום). בילו ספג את כל הרסיסים הגדולים של הפגז שנפל מצדו ולידו והתמוטט. בגופו חסם את עצמת הרסיסים בדרכם אלי. במותו – הצילני מבלי דעת, אולם אני נושא זאת בקרבי ללא הרף עד היום.

הדסה ליוותה אותי כל העת, בניתוחים ובהחלמה. התאוששתי והצטרפנו לחברינו ברביבים. ומאז אנו ביחד. הקמנו משפחה, בנים ונכדים ובנינו את רביבים, איש איש בדרכו ובעבודתו. השנה ימלא 66 שנה לחתונתנו (ועוד שנה לחברותנו).

תאמינו לי שלמרות אריכות הכתוב זה רק חלק קטן, קטן מאשר עבר עלי ועלינו לאורך שנות חיינו.

 האם זה לא סיפור ארץ ישראלי? איפה בעולם יש עוד חיים כאלה ודומיהם – רק בארצנו!

                                                                                                                                        עודד ברזלי. .10.2015

וכך עניתי למכתבו של עודד:

עודד שלום רב וגם להדסה כמובן.

ראשית, זאת הזדמנות לברך בחג שמח ובכל הברכות שמברכים סביב חגי תשרי.

ולעצם העניין: הכתבה יפה ומעניינת ונותנת תמונה אמיתית של הדור שלנו שחווה בגופו ובנפשו את הקמת המדינה דרך החקלאות, הקיבוץ, כדורי, ההכשרות המגויסות, הפלמ"ח וההתיישבות וכמובן קרבות מלחמת העצמאות והחברים (הנופלים). ועל אף שהסיפור מוכר לי (גם דרך השיחות שלנו וגם מחוויות אישיות) הוא מלא השראה ומסר. יש לך במה להתגאות גם עם "ההצגה" הזאת טרם נכתבה...

שיהיה לכם כל טוב והמשך חיים בריאים ומאושרים.

                                                                                                                                   בידידות רבה , עמוס צפרוני

ובערב אני מרים טלפון לעודד ומדסקסים את "המצב" וחופרים קצת בשכל זה לזה.

ועכשיו אני מנסה לסכם את התקופה שבה צמחנו, בני "ההתיישבות העובדת", שנולדו להורים מהעליות הראשונות (השנייה והשלישית) וחונכו לתת את הכול לארץ הזאת. דרך החיים בכפר לצד הכפרים הערביים, תנועת נוער, הכשרה או פנימיה, אימונים בנשק והכנה לקראת הלא ידוע. אולם בעיקר החברות והרעות וההרגשה שאפשר לסמוך זה על זה. בכתבה שכתב עודד אפשר להרגיש משהו מזה בעיקר ביחסו לבילו שנהרג בקרב הזה.

דרך אגב, את עודד ובילו הביאו פצועים קשה למקלט ברוחמה ששימש כבית חולים שדה, ואני שנפצעתי קל הובאתי לשם יום קודם... בילו כבר היה ללא הכרה כשניסיתי עוד לדבר אתו בבוקר, אחרי כמה שעות הוא נפטר...                    

עוד הרבה פעמים נפגשנו הכדוריסטים ממחזור י"ב (וגם האליפים שלנו ממחזור י"ג שברחו מהלימודים בני שש עשרה וחצי והצטרפו אלינו לגדוד הראשון). והרבה מנסים "לנתח" את המאורעות, ואני חושב בלבי: כל המרכיבים כבר היו בדי.אן.איי. שלנו ומתוכם צמחה המדינה.

                                                                                                                                                      עמוס צפרוני